ירושלמי- הקשר לארבעת המינים והטבע

המשנה אומרת כך (ג ט): 

"רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור, מפני שהוציאו ברשות." - כיון שהוציא ברשות המצוה, הוא פטור מקרבן חטאת.

בשני התלמודים מסבירים את המשנה.

בתלמוד הבבלי (מא) מבהירים שהפטור הוא רק אם הוא בדרך לקיום המצוה, אבל אם הוא כבר יצא ידי חובה, חייב. 

על כך שואלים, הרי מרגע שהגביה את הלולב כבר יצא ידי חובה, ומעתה ואילך כבר אינו עוסק במצות הלולב. כיצד יתכן אפוא שיהיה אוחז בלולב, והוא עוד לא יצא ידי חובה? 

ועונים, שזה יתכן אם הוציאו הפוך, או בתוך כלי. אם הוציאו כך לרשות הרבים בשבת, בדרך לקיום המצוה, פטור. 

מכאן למדנו, שהמצוה מסתיימת אחרי רגע ההגבהה. 

בתלמוד הירושלמי מסבירים אחרת. מביאים ברייתא שמספרת על אנשי ירושלים, שהיו הולכים עם הלולב בידם כל הזמן. מכך לומדים שהמצוה ממשיכה להתקיים כל עוד אוחזים בלולב. ולכן מי שהוציא בטעות לרשות הרבים פטור, כי זה היה תוך כדי קיום המצוה. 

חשוב לציין, שגם בבבלי מביאים את מנהג אנשי ירושלים, אבל מסבירים שזה גדר של זריזות במצוה. לא עצם המצוה, אלא "משאה ושימורה" (לשון רש"י בסוגיא). 

מה שורש ההבדל בין התלמודים?


לפי הבבלי הלולב אינו ממש מחובר עם האדם. ולכן הוא אינו מתמזג ומתלבש על האדם. אבל לפי הירושלמי, הלולב מחובר אלינו בחג, בדומה לתפילין וציצית, שמולבשים עלינו. ולכן המצוה מתמשכת, כמו ציצית ותפילין. 

ולמה זה כך? מהות מצות הלולב היא השמחה בארץ (הקדמת הרב לעץ הדר). בא"י המצוה הזאת היא טבעית לנו. מתלבשת עלינו. 

הרב קוק (שמונה קבצים ב, שכו):

הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל. והשכינה שירדה בגלות עם ישראל, היא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע.

נציין, שההבדל הזה בהגדרת המצוה, משפיע על הבנת עניין הנענועים, אבל כבר הארכנו, ומי שרוצה אשלח בפרטי.